במפגן של פחדנות ושל צביעות, בחרו שחקני נבחרת מרוקו לחגוג את ניצחונם על נבחרת ספרד - ניצחון שהביא אותם אל רבע גמר המונדיאל - בצילום קבוצתי על כר הדשא עם דגל פלשתין.
איזה הבדל תהומי יש בין השחקנים המרוקאים לבין שחקני נבחרת איראן, שבאומץ לב ראוי להערכה נמנעו מלשיר על המגרש במשחקם הראשון בטורניר את המנון משטר האייתוללות, ובדרך זו ביקשו להביע הזדהות ותמיכה בגל המחאה ששטף את ערי איראן בדרישה לשינוי ולחירות. למותר לציין שהשחקנים האיראנים עלולים לשלם מחיר אישי כבד כשישובו לחיקו של המשטר - שאינו מהסס, כידוע, להרוג מפגינים נגדו.
שחקני מרוקו, לעומתם, לא מעלים כלל על דעתם, וכנראה הם גם נעדרי אומץ, להביע מחאה דומה נגד הנעשה בארצם ובמדינות ערביות אחרות, או להזדהות עם מחאות האביב הערבי, שביקשו בשעתו צדק וחירות. הנפת דגל פלשתין, לעומת זאת, אינה עולה דבר, ובוודאי אינה כרוכה בסכנה.
אבל האמת היא שלא את דגל פלשתין הניפו השחקנים המרוקאים, וכמוהם גם הצעירים הרבים שגדשו את האצטדיונים בקטאר - אלא דווקא דגל לבן. הרי הכל יודעים שבמאבק ההיסטורי של ישראל על עצם על קיומה ועל ביטחונה, שהיא מנהלת מאז באה לעולם, נפלה זה מכבר ההכרעה וישראל היא שיצאה מנצחת. ולראיה - מרוקו עצמה, ולצידה הרבה ממדינות ערב, כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל ופועלות לקדם עימה שיתוף פעולה בשורה ארוכה של תחומים.
אלא שההתרסה נגד ישראל הפכה "מידבקת", ובקטאר היא גם מקבלת רוח גבית משלטונות האמירות, המבקשים - באמצעות אימוץ קו לוחמני ומתריס, לרוב מן השפה ולחוץ של תמיכה בחמאס והזדהות עם איראן - לטשטש את עקבות שיתוף הפעולה ההדוק והאינטימי שלהם עם ארה"ב, ואת הדיאלוג שהם מקיימים שנים עם ישראל.
קטאר אינה טובה בהרבה מאיראן בכל האמור בחירות ובזכויות אדם, שאותן היא שוללת מהעובדים הזרים במדינה - שהם רוב מניינה של האוכלוסייה בה. אבל איש מהמוני הצופים שהגיעו לאצטדיוני המונדיאל, שעל הקמתם עמלו וגם מתו המוני פועלים זרים, אינו מעלה על דעתו לתקוף את שליטי האמירות.
מפלטם של הפחדנים הוא, אפוא, העוינות לישראל. זה גם הדבר היחיד שיכול לאחד כיום את הצעירים הערבים - הרי אלו לא מסוגלים להסכים או להתאחד סביב שום דבר אחר, וגם לא מעיזים ברובם למחות על המציאות השוררת בעולם הערבי - מציאות של דיקטטורות, שחיתות ונחשלות. וכך, בהיעדר דבר להזדהות עימו או להתגאות בו, הופכת הדבקות בעניין הפלשתיני למכנה המשותף הנמוך המאחד צעירים נעדרי עתיד או תקווה אלו.
בכל זה אין להפתיע, הרי אי אפשר לצפות למשהו אחר ממי שהובס במאבק ומכיר בתבוסתו. אבל מה שמפתיע הוא שיש ישראלים לא מעטים שמתקשים בקריאת המציאות המזרח־תיכונית. ואולי הם בעצם מבינים גם מבינים אותה, אך בחיפוש נואש אחרי תשומת לב או פרסום מעדיפים "לגלות את אמריקה" - כלומר לגלות שהרחוב הערבי לא מוכן להכיר לנו תודה או להעניק לנו חום ואהבה, אחרי מאה שנות מאבק שהסתיימו מבחינתו במפלה מהדהדת.
דומה, אגב, שהצורך של הישראלים בחיבוק ובאהבה היווה תמיד אבן נגף במאמץ להגיע להסדר של הסכסוך הישראלי־ערבי, שכן הוא הטיל על הנושאים ונותנים משא שלא יכלו לעמוד בו.
מוטב, אפוא, שישראל והישראלים יסתפקו בניצחון שהשיגו - בנכונותו של העולם הערבי לקבל אותם ולהשלים עימם - ולא יבקשו את "הירח", כלומר את מה שלא ניתן להשיג, ושגם אולי אין בו צורך במציאות המזרח־תיכונית של ימינו. עשיית שלום בין עמים היא לא פעם "אמנות האפשר" ומימוש של ה"ריאל פוליטיק", וכל היתר בבחינת מותרות שלא מעלות או מורידות דבר. זהות הנבחרת המנצחת במונדיאל תיקבע בשבוע הקרוב, אבל בחיים האמיתיים במזרח התיכון - ישראל היא המנצחת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו